אפלידים (Ephelides), המוכרים בשפת היומיום כנמשים, הם כתמי פיגמנטציה שטחיים וקטנים בגווני חום בהיר עד אדמדם, הנובעים משילוב מרתק בין נטייה גנטית מולדת לבין תגובה ביולוגית ישירה לקרינת השמש.

להבדיל מכתמי גיל או כתמי שמש קבועים (Solar Lentigines), אפלידים אינם נובעים מריבוי או התרבות של תאים מייצרי פיגמנט (מלנוציטים), אלא מפעילות יתר נקודתית שלהם: בתגובה לחשיפה לקרני UV, אותם תאים מפרישים כמות מוגברת של מלנין המתרכזת בשכבת האפידרמיס העליונה.

מבחינה גנטית, התופעה מקושרת באופן הדוק לווריאציות בגן הקולטן למלנוקורטין-1 (MC1R). גן זה מכתיב את סוג המלנין שהגוף מייצר אצל בעלי נטייה לנמשים, העור נוטה לייצר פאומלנין (Pheomelanin), פיגמנט אדמדם-צהבהב שאינו מספק הגנה אפקטיבית מפני קרינה, במקום אומלנין (Eumelanin) הכהה והמגן.

כתוצאה מכך, בעלי אפלידים לרוב בעלי עור בהיר, עיניים בהירות או שיער ג’ינג’י – חשופים פי כמה לנזקי עקה חמצונית, כוויות שמש ונזקי DNA תוך-תאיים.

המאפיין הייחודי ביותר של אפלידים הוא הדינמיות העונתית שלהם: הם מתכהים ומתרבים בעקבות חשיפה לשמש בחודשי הקיץ, ונוטים לדהות או להיעלם כמעט לחלוטין בעונת החורף. עם זאת, התכהותם היא אות אזהרה ביולוגי לכך שהעור חווה עומס קרינה ומנסה להתגונן.

הגישה הטיפולית והמניעתית באפלידים אינה שואפת למחוק אותם באגרסיביות, שכן הם מהווים מאפיין גנטי טבעי, אלא למנוע את החמרתם ואת הנזק המצטבר לרקמה.

הדבר דורש הגנה רחבת טווח יומיומית מפני קרינת UVA ו-UVB, לצד שימוש בנוגדי חמצון עוצמתיים כגון אסטקסנטין. נוגדי חמצון אלו מנטרלים את הרדיקלים החופשיים עוד ברמת הממברנה, מווסתים את האיתות הדלקתי שמאיץ את ייצור המלנין הבלתי מבוקר, ומבטיחים שהעור יישאר מוגן, חיוני ואחיד מבלי לפתח נזקי פיגמנטציה עמוקים ובלתי הפיכים.